ופתאום נזכרתי שדוקא יש משהו מיוחד ומדהים בעונה שחלפה חוץ מגלידה!
יש את “סיונארה זטסובו סנסיי” זו אחת הסדרות שנהנתי מאד לראות בעונה שעברה.
מהרגע שרואים את הפתיחה המעניינת ועד לשיר הסיום יש איזשהו קסם שקוראים לו יאוש.
הסדרה כמובן עוסקת בלחימה הפנימית והבלתי פוסקת ביאוש ובקלות שבה אנשים מחפשים מפלט ביאוש.
ההתמקדות במורה המיואש שכל פרק מוצא פוקוס חדש ליאוש הגואה שבתוכו היא גאונית. בכיתתו יש תלמידות רבות ותלמידים מעטים וכולם בעלי אופי מיוחד ובעיות משלהם.
הדבר מודגש כי הכוונה המקורית היתה לעזור ליפנים המיואשים (בעיקר בני נוער) שמרגישים שהם שולי החברה וכשלונות רק מפני שלא הצליחו להשתלב בצורה “יפאנית” בחברה להבין שזה בסדר ליהיות שונים זה מזה ושאין באמת איזה מחסום שמגדיר אותם כאנשים פסולים.

זה מוסר השכל טוב לכל חברה כשחושבים על זה, למרות שיש אנשים שמעדיפים לראות את עצמם מחוץ לחברה ורק בכדי לקרוא לעצמם מיוחדים.

אבל זה נושא אחר.
במקרה ישבתי אתמול וראיתי פרקים מהסדרות החדשות של העונה הזו של סתיו 2007 ותוך כדי שאני חושב לעצמי על כמה שאין משהו מיוחד מידי גם בעונה הנוחכית קפצה לראשי עובדה לא חשובה וטריויאלית, קוראים לזה סתיו אבל בארץ בקושי גשם יורד בחורף, שלא לדבר על שלג…
נזכרתי בטיולים שלי לכל מיני מקומות בתקופת הסתיו והחורף, שלג עדין יורד מהשמיים הקור העז שמחייב ללבוש הרבה שכבות, צעיפים וכובעי צמר.
כיביתי את המחשב כי הייתי כבר בעולם משלי , בדימיוני אני שוב בפריז בבוקר קריר ומושלג, יוצא לטייל בסמטא של פרוור בראשון בבוקר.
שקט ונעים, ריח הלחם עולה ממאפייה פינתית ליד חנות הירקות השכונתית זה נפלא , השמש יוצאת מבין העננים לומר שלום (לקנות רכבת וכו)
נזכרתי מיד אחר כך בחורף של טוקיו ובשלג שירד והצטבר ברחוב הצר ליד הבית שבו גרתי, בחיוך התמים של הבחורה בחנות הספרים שמכרה לי את הדוג’ינשי שלי ואמרה לי בנימוס תודה רבה בצאתי.

בתיכוניסטית ובנערות חטיבות הביניים בטוקיו שלמרות הקור המקפיא של מינוס 8 מעלות נוסעות על האופנים לבית הספר בחצאיות הקצרות שכולם כבר מכירים. בכריות המחוממות ברכבת שנועדו לשמור על תושבי טוקיו מאושרים ברכבת גם כשקר ועוד פרטים משעשעים אחרים.

ככה חלפו להן דקות רבות וגלים של נוסטלגיה חלפו באוויר שסביבי… לבסוף התעוררתי בחזרה למציאות אבל העובדה שאין לי שלג בארץ לא הותירה אותי מיואש, להפך התחלתי לתכנן שוב את העתיד ובקרוב, כן בקרוב(יחסית), אשב לי שוב בחנות קטנה בשינג’וקו ואלקק גלידת וניל שוב.
להתארות בקרוב.

העונה שעברה באנימה לטעמי הייתה עונת “מעבר” לא היו בה כמעט סדרות פורצות דרך או הברקות יוצאות דופן אלא בעיקר סדרות ממוקדות לקהלי היעד שלהן וסדרות “נראה בשביל להעביר את הזמן”

סקירה קצרה של מעט מהן:

לאקי סטאר:
לאקי סטאר התחילה ברעש גדול והבטחה להפוך לדבר הגדול הבא אחרי אזומנגה, באותה המהירות שבה התפשטה התופעה בעולם כך גם הבינו מעריצי האנימה שזה ממש לא מה שהם חשבו.
התברר שהסדרה היא בעצם סדרת הקשרים (רפרנסים) שפנו לקהל יעד ספציפי מאד ביפן, הסדרה ממוקדת באוטאקו היפני לחלוטין ומשתמשת במונחים ובבדיחות פנימיות לאוכלוסייה זו.
במהרה נטשו אותה כל האוטאקו ה”מערביים” ולא דוברי היפנית ויצרו כלפיה ניכור רב בקהילה והשקיעו כח רצון עודף בלנסות ולקבור את לאקי סטאר סופית, בהצלחה יתרה עלי להוסיף. למרות הכל הסדרה משעשעת וקולחת, הבדיחות הפשוטות והנדושות הן לא מה שמשעשע בה וצריך לא מעט שפה משותפת עם היוצרים בכדי להבין את כל ההומור וההומור העצמי בסדרה.
לי יש רגשות חד משמעיים ללאקי סטאר ואני אוהב אותה למרות הניכור, מומלץ לאוטאקו רציניים בלבד, עדיף דוברי יפנית ועדיף ניצ’אנרים מבקרי ניקוניקו דוגה.

זרו נו טסוקאימה - פוטהצוקי נו קישי (המשרת של זרו - אבירי שני הירחים):
העונה השנייה של זרו נו טסוקאימה הייתה הבטחה לשיפור בתחילת העונה. רבים האמינו שהעונה השנייה תפרוץ רמה חדשה לסדרה ותביא איכות במקום הומור זול ובדיוחות טיפשיות של סאדו.
ובכן למעט העניין הפעוט של הוספת עלילה בסיסית לסדרה לא שונתה התבנית הבסיסית, ההומור אותו הומור, הדמויות אינן מתפתחות כלל ובאמצע הסדרה נוצר רושם מוחשי שהיוצרים מנסים להכניס עניין לסדרה בעזרת הצגת דמויות נוספות ולא בעזרת סיפור טוב.
למרות אנימציה סבירה בהחלט והמשכיות לעונה הראשונה , אבירי שני הירחים לא מצליחה להצדיק את עצמה כמעט לחלוטין למעט ארבעת הפרקים האחרונים שניכר בהם שעבודה רצינית נעשתה כדי להעלות את הרמה, חבל שזה היה מעט מידי ומאוחר מידי.

קליימור:
אחת מסדרות האקשן של העונה שהתפספסה לדעת רבים בגלל עלילה צפוייה וחוסר מקוריות.
לדעתי האישית קליימור היא אחת הסדרות הטובות בעונה ומהפרק הראשון עד האחרון החזיקה אותי במתח ובצפייה שבוע אחרי שבוע, החצי הראשון של הסדרה הוא חלק האקספוזיציה שבו מכירים את העולם שבו מתרחש הסיפור ואת הדמויות הרקע שלהם והמניעים שלהם, החלק הזה עשוי במקצועיות ובירידה לפרטים ברמה טובה.
החצי השני של הסדרה עד לפרק 26 הוא מעין סוג של מרתון להדביק את הסיפור באנימה לסיפור שבמנגה כמה שיותר מהר וללא זמן מספיק.
הדבר נראה בבירור בחורים ברצף העלילה לקראת פרק 24 והלאה, למרות החפזון התוצאה הסופית איכותית ומספקת ברמתה כאשר משווים אותה לסדרות אחרות משנים קודמות , ולמי ששם לב לדמיון לסדרה ברזרק הוא לא לבד.
בכל זאת נהנתי מהצפייה בסדרה זו וההנאה היא המדד העיקרי אצלי.

סקול דייז:
ימי בית הספר היא סדרה רומנטית באופייה עם סוף צפוי אך לא ידוע, מכירים מספר דמויות שהם כולם תלמידי ותלמידות תיכון ביפן.
הסדרה מתארת את אופי היחסים בינהם והתפתחויות רומנטיות לטוב ולרע, במהלך הסדרה יש כמה שינויים בדמויות שמטרידים במיוחד לצופים.
הסדרה היא למרות החזות השלווה שלה בתחילתה לא סדרה לילדים קטנים ,יש בה אלימות ומין ואלו הנושאים העיקריים בה.
לסיכום סקול דייז - סדרה ביינונית אך משעשעת אם אין משהו יותר טוב לעשות.

בהמשך: עוד מחשבות על סדרות העונה שחלפה ותמונות.

זה דבר מוזר מתי שהחלומות מתערבבים במציאות ולפעמים שעונים למישהו בחלום זו בעצם המציאות.
הרבה פעמים אני מוצא את עצמי במצבים כאלו וכשזה מתחבר לתקופה שבה הייתי ביפן זה יוצר אצלי הרגשה של אושר.

פתחתי לי את הבלוג הצנוע הזה כדי לענות לחולמים ולעצמי על נושאים ברומו של עולמי שבינהם:
אנימה, מנגה, הנטאי, טוקיו, אוטאקו, פוג’ושי, יאוי, יורי, לוליקון, שוטקון, דוג’ינשי, ארוגיים, אוכל, שתייה, שתייה חריפה, מסורת, כבוד, גאר,רגשות, יפן, יפנים, יפניות, האוטאקו בארץ, אוכל בארץ, שינה, חוסר שינה, עצלות ועוד נושאים מאד חשובים כאלו.

כמובן שאין צורך לומר שהעדכונים כאן לא יהיו מסודרים ורמת הכתיבה משתווה בקלות לזו של ילד בכיתה ב.
אחרי הקדמה קלילה זו אני צריך לנוח מעט.